אמינותו של מד המהירות המותקן בניידות המשטרה

עקיצת הדבורה

אמינותו של מד המהירות המותקן בניידות המשטרה

משטרת ישראל סבורה שעבירת מהירות מופרזת היא עבירה חמורה הנמנית עם גורמי תאונות הדרכים העיקריים במדינה. אלה שאינם כה אסרטיביים ונחרצים בנקודה זו סבורים, שאף אם מהירות מופרזת אינה גורם עיקרי לתאונות, היא לפחות מחמירה את תוצאות התאונה. כך או כך, משטרת ישראל השקיעה משאבים רבים באכיפת עבירת המהירות, ובידה כיום שלושה אמצעים אלקטרוניים לשם כך: האחד, מצלמות דיגיטליות המותקנות ברמזורים או בצדי הדרכים, השני, מדי מהירות לייזר אשר מתופעלים על ידי שוטרים בצדי הדרכים, והשלישי, מד מהירות המותקן בניידות המשטרה והמכונה “דבורה”, אשר מסוגל לכאורה לקלוט במדויק את מהירותם של כלי רכב הנוסעים לפני הניידת או אחריה או נוסעים במסלול הנגדי.

מד מהירות הלייזר – אמינותו הוכחה

אמינותן של המצלמות הדיגיטליות נמצאת כעת בבחינה של ערכאות השיפוט הנמוכות, היינו בתי המשפט לתעבורה, ורחוקה מהכרעה. לעומתן מד מהירות הלייזר (ממל”ז) כבר נבחן בעבר על ידי מספר ערכאות שיפוטיות, עד בית המשפט העליון, ונמצא אמין.

בשנת 2009 נמצאו בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע מגבלות באפשרויות האכיפה של ה”דבורה”. בית המשפט קבע, כי הנטל המוטל על המשטרה עת אוכפת היא עם מכשיר ה”דבורה”, יביא בהכרח לידי קושי באכיפה בשעת לילה, בכבישים שצדיהם אינם מוארים. כמו כן תאלץ המשטרה לבחור אזורי אכיפה שבהם שדה הראייה לצדדים פתוח למרחק של 50 מטרים לפחות, או לבחור אזורים ששולי הכביש בהם (למרחק של 50 מטר) אינם מאפשרים תנועה מקבילה לציר האכיפה בשל שטח הררי. בכך עלולה המשטרה לאבד את יכולת האכיפה באזורים מסוימים.

בית המשפט קבע באותו עניין לגבי אותו מכשיר “דבורה”, ששאלת אמינותו הספציפית הייתה מונחת לפניו, כי המכשיר עבר בדיקה יסודית ומקיפה על ידי מומחה התביעה ובהזמנת משטרת ישראל, הן ברמה מעבדתית והן בניסויי שטח בטרם נמדד הנאשם באותו תיק. ניסויי המעבדה וניסויי השטח של המשטרה הוכיחו חד-משמעית, כי מכשיר ה”דבורה” אמין ומדויק לצורך מדידת מהירות נסיעתו של כלי רכב, בסטייה של עד שלושה קמ”ש מהמהירות הנקובה במכשיר.

כדי להבטיח את תקינותו ואת דיוקו של מכשיר ה”דבורה”, צריכה המדינה להוכיח כי המכשיר עבר ביקורת תקופתית שנתית (לפחות פעם אחת בשנה). בנוסף, עליה להוכיח כי השוטר המפעיל עבר הכשרה להפעלתו, וכי ביצע בדיקות תקינות של המכשיר (סך הכול חמש בדיקות , כולל בדיקת קולנים) בתחילת המשמרת ובסיומה. דף הבדיקות חייב להיות חלק מראיות התביעה בתיק לצורך הוכחת התקינות של המכשיר.

עוד קבע בית המשפט לתעבורה בבאר שבע, כי כדי להבטיח שרכב אחר (ובכלל זה רכבת, משאית, אופנוע או כל כלי רכב) אינו נוסע במקביל לרכב הנמדד ובכיוון נסיעתו, חייב השוטר המפעיל לוודא (ולציין זאת מפורשות בכתב) כי בטווח של 50 מטר לפחות משני צדי הכביש בשעת המדידה לא הייתה תנועה של רכב כלשהו מכל סוג בכיוון הנסיעה של הרכב הנמדד.

מאחר שהפעלתו של מכשיר זה תלויה בין השאר בשמירה על קשר עין רציף עם הרכב הנמדד, צריכה המדידה להתקיים בתנאים שבהם יכול השוטר להבחין ברכב הנמדד ובשולי הדרך (למרחק של 50 מטרים לפחות לצדי הרכב הנמדד) במשך כל זמן המדידה. השוטר צריך להיות במצב במאפשר לו לשמור על קשר עין רציף עם הרכב הנמדד עד לעצירתו.

כפועל יוצא מכך, כשיורד גשם כבד או שלג וכשיש ערפל או אובך קיצוני, עלול להיווצר ספק באשר ליכולתו של המודד לשמור על שדה ראייה תקין עם הרכב הנמדד ועם סביבתו, ולכן הפעלת המכשיר בתנאים אלו אינה רצויה.

לצורך קיום התנאי לעיל על המשטרה לבצע אכיפה עם מכשיר ה”דבורה” רק באזור המאפשר לשוטר המודד שדה ראייה פתוח וברור למרחק של 50 מטרים לפחות מקו השול של הכביש שבו נוסע הרכב הנמדד, וזאת משני צדי הכביש. עם זאת, אין מניעה לאכוף במקום שבו בשולי הכביש לא תיתכן תנועה של רכבים הנעים במקביל לציר התנועה כתוצאה משטח הררי הקרוב לכביש.

מכשיר ה”דבורה” – אמינותו עורערה

בתי המשפט לתעבורה סברו, כי משנקבע על ידי בית המשפט לתעבורה בבאר שבע כי המכשיר שהוצג בפניו אמין, תמו טענות הנאשמים לעניין זה, ומעתה והלאה כל מכשירי ה”דבורה” נחשבים אמינים. אלא שלאחרונה ערער בית המשפט המחוזי בחיפה על הנחה זו, וקבע כי בית המשפט רשאי להניח כי למכשיר מסוים אמינות ומהימנות עקרונית, ומכך להסיק באופן דדוקטיבי על האמינות והמהימנות של המכשיר הפרטני רק בהתקיימה של “מסה קריטית” של פסיקה. היינו, לא מדובר בפסיקה יחידנית הנוגעת למכשיר הספציפי שנדון באותו תיק, אלא יש צורך בפסיקה אשר דנה והכריעה בעניין לגופו, באמצעות חוות דעת של מומחים וחקירתם ככל שיש בכך צורך.

בית המשפט העליון, שבחן את מכשיר מהירות הלייזר, קבע כי לצורך יצירתה של אותה מסה, ובעקבותיה ה”חזקה שבעובדה”, נדרש שבפסקי הדין שהיא נשענת עליהם יהיה שילוב של כמות ואיכות. הואיל ומדובר בעניינים שבעובדה מצויים בתחום שבדרך כלל אינו נחלתו של כל שופט, צריכה ההכרעה להתבסס על עדותם של מומחים לדבר. דא עקא, מן המפורסמות הוא שעדותו של מומחה כרוכה בממון רב, ועל כן רבים הנאשמים אשר גם אם כפרו בעבירת המהירות שיוחסה להם, העדיפו להתייצב בבית המשפט בגפם, ללא מומחה מטעמם, כדי לחסוך את ההוצאה הכרוכה בכך, ואשר עולה לאין שיעור על הקנס שהם עלולים להיות מחויבים בו. כתוצאה מכך, ברבים מתיקי התעבורה, גם אלה שבהם נדחתה הטענה בדבר קיומה של “חזקה”, הוכרע הדין על בסיס עדותם של מומחי התביעה בלבד, ולא בעקבות בחינה של עדויות נוגדות של מומחים, שבסופה החליט בית המשפט להעדיף אחת מהן על פני רעותה. זהו כמובן מצב לא רצוי, וראוי לשקול את המשתמע ממנו בזהירות רבה בטרם יוחלט לראות בפסקי דין מסוג זה כאלה המבססים חזקה שבעובדה.

בית משפט המחוזי בחיפה סבר, כי אין די בפסיקה הקיימת כדי ללמד על חזקת אמינות ועל מהימנות מכשיר ה”דבורה”, ולפיכך זיכה את הנאשם. בתמצית אפשר לומר, כי נכון להיום אין קביעה פסיקתית שמכשיר ה”דבורה” אמין, ועל התביעה המשטרתית להוכיח זאת בכל תיק שבו כופר הנאשם באמינות המכשיר.

* עו”ד שי גלעד