הקדם עצירה למכה (חובת הציפייה לרשלנות חלה על הנהג)
ברבות מתאונות הדרכים עולה בבית המשפט הטענה, כי לא רק הנהג הנאשם אחראי לתאונה אלא שלנפגע יש תרומה מכרעת לאירוע התאונתי. במקרים כגון אלה מעלה הנהג הנאשם טענת הגנה ומצפה כי בית המשפט יזכה אותו מאשמה.
כך היה במקרה שבו נהגה הנאשמת ברכב פרטי בשעות הצהריים ברחוב ראשי בנתניה, כשלפתע פגעה בהולך רגל אשר חצה את הכביש שלא במעבר החצייה, משמאל לימין. הולך הרגל חצה נתיב אחד, הגיע למרכז הכביש ושם עצר והמתין עד שיוכל להמשיך בחצייה. אז המשיך לחצות את הכביש. הנאשמת הבחינה בהולך הרגל אך המשיכה לנסוע בלי לאפשר לו להשלים את חציית הכביש. היא פגעה בו בכנף השמאלית הקדמית של רכבה. הולך הרגל הוטח אל שמשת הרכב שהתנפצה, ונפל לכביש. כתוצאה מן הפגיעה נחבל חבלת ראש, פונה לבית חולים, ולאחר שחלה החמרה במצבו, נפטר כתוצאה מן התאונה.
בכתב האישום שהוגש נגד הנאשמת נטען שבמעשיה המתוארים נהגה ברשלנות וגרמה למותו של הולך הרגל. ההגנה טענה כי התאונה היתה בלתי נמנעת, וכי היא נגרמה עקב התנהגותו הרשלנית של הולך הרגל. הולך הרגל חצה את הכביש בשני שלבים, לא במעבר חצייה. בשלב הראשון חצה מן המדרכה לכביש ונעצר במרכזו לפרק זמן בלתי ידוע. בשלב השני התפרץ למסלול הנסיעה של הנאשמת ורץ שני צעדים אחרי כובעו שעף מראשו. הנאשמת נסעה לאט, אך הופתעה מהתפרצותו לכביש ולא יכלה למנוע את התאונה. התפרצותו של הולך הרגל לכביש ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשמת לתאונה ולתוצאותיה.
זו התרשלה וזה התרשל !!!!
בית המשפט לתעבורה דחה את טענת ההגנה וקבע שלו היתה הנאשמת נוהגת כנהג סביר, היתה מונעת את התאונה. לקביעתו, הולך הרגל היה גלוי לעיני הנאשמת מן הרגע שירד לכביש, בעודו חוצה אותו ועד הפגיעה. מבטו של הולך הרגל היה מופנה קדימה, בהמשך לקו חצייתו. הולך הרגל היה אדם מבוגר שנעזר במקל הליכה. בנסיבות אלה, שבהן הולך הרגל ירד לכביש ופניו מופנות קדימה, הנאשמת חייבת היתה לצפות כי הוא ימשיך בחציית הכביש גם אם נעצר במהלך החצייה לפרק זמן בלתי ידוע. משהבחינה הנאשמת בהולך הרגל על הכביש, בהליכה או בעצירה ליד המכוניות החונות, היה עליה להתאים את המשך נסיעתה לאפשרות שהוא ימשיך בחצייה. הנאשמת לא נקטה פעולה כנדרש ממנה למניעת התאונה.
בית המשפט התייחס לטענה כי רשלנות הנאשמת נקטעה ברשלנות הולך הרגל, וקבע כי אין חולק על כך שהולך הרגל ירד לכביש שלא במעבר חצייה ובמקום שאינו מיועד לחציית הולכי רגל, ובכך התרשל. אך הלכה היא, כי התנהגותו של נפגע, ולו גם התנהגות רשלנית, אינה שוללת קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו של הפוגע לבין התוצאה, וזאת כאשר הפוגע, כאדם מן היישוב, יכול היה לצפות מראש את התנהגות הנפגע.
חובת הציפייה
בהלכות של בית המשפט העליון נקבע כבר מספר פעמים, כי מעשה רשלנות של אחר אין בו כשלעצמו כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעשה מעשה של הפרת חובת זהירות, אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק, כאשר חייב היה לחזות מראש כי המעשה או המחדל עשויים להזיק, וכי אדם אחר עלול להיפגע ולהינזק. מעשה רשלנות, ותהיה זו אף רשלנות בדרגה גבוהה של מאן-דהוא אחר, אין בו כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור.
בית המשפט העליון אף הרחיק לכת וקבע, כי התנהגות הנפגע – לרבות התאבדות – וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, וחובתו לצפות מראש את שאירע בפועל. הנה כי כן, רשלנות חמורה מצד הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות, אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא היכן עוברים גבולותיה של חובת הציפייה הראויה.
משרד עורכי דין תעבורה שי גלעד ממוקם ברמת גן, ברח’ ז’בוטינסקי 33, מגדל התאומים 1, המצוי באחד מצירי התנועה הראשיים במדינת ישראל ונגיש מכל מקום בארץ. המשרד מטפל בתיקי תעבורה כולל עברות תעבורה על מהירות מופרזת, נהיגה בשיכרות, תאונות דרכים, פסילת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שלילה על נקודות וכל תיקי תעבורה הדורשים עורך-דין מתמחה בבתי משפט לתעבורה, בתל אביב, חיפה, באר שבע, נתניה, אשדוד, ובכל בתי המשפט בארץ. צור קשר עוד היום לקבלת מידע ויעוץ מקצועי 03-7169977